כבר התחלנו להתייאש. האפשרות שנצליח לקבל מקום במטבח של המשפחה ולהראות שאנחנו יודעים לבשל נראה עד עתה רחוקה. זאת אומרת הסיכוי שהם יאכלו את האוכל שלנו.
עד עכשיו יוצא לנו להיות נוכחים בעת שאֵם המשפחה מפעילה את המטבח לעיתים קרובות. היא ובעלה אבו סברי מאד מקפידים על מטבח מסורתי. אנחנו אוכלים אצלם לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר. מבחינתה אנחנו בני בית. הכל פתוח. מוכנה הכל ללמד, אבל באותה מידה בעצמה לא אוכלת שום דבר מבחוץ. רק מה שהיא מכינה, או במקרים ספורים מה שמכינות אחיותיה או הבת לולו, חוץ מזה לא נכנס הביתה כלום. למרות שיש שם הרבה מה לשפר, זה נוהג כל כך מושרש שאין אפילו סיכוי קלוש שהיא תאכל משהו אצלנו או שהיא ובעלה ילמדו מאיתנו וזה מקרין על כל בני הבית. לא רק ביחס לבישול. גם להכנות הפשוטות, לניקיון, אפילו שטיפת כלים – אין אמון.
להזמין את המשפחה לארוחה אצלנו, משהו שהיינו מאד שמחים לעשות, זה חלום רחוק מהשמש מבחינתם. וזה לא משהו אישי.
העניין הזה מאד מהותי, כי אומנם במשך התקופה שנמצאים בקשר קרוב (מאז 2005) אנחנו לומדים הרבה על הדרכים המסורתיות של המקום מבחינת המטבח, אבל באותה עת אנחנו רואים גם את ההידרדרות בהרגלי האכילה. את הבעיות הבריאותיות שקשורות לאוכל המודרני ומופיעות בשכיחות גבוהה בחברה היהודית, מתרחשות לנגד עינינו גם אצלם (בדורות הצעירים) ומאיימות להחריב את מעט הטוב האותנטי שעוד קיים. בלי להשאיר דרך מילוט. זאת אומרת, כשאנשים יתעוררו ויבינו שמה שהם אוכלים הורס להם את החיים, כבר לא יהיה להם לאן לחזור.
לנו כישראלים שבאים מרקע יהודי, אחרי 2000 שנה בגלות, אין בעצם תרבות אכילה עם קשר חזק למקום. עוד אין לנו מסורת שמתבססת על חומר גלם מקומי, עם שיטות הכנה ועיבוד ומנהגים שהשתרשו לאורך שנים בהתאם לאקלים ולטבע. קל לנו לזרום עם מה שבאופנה, כי חסר לנו השורש של התזונה. בשביל זה אנחנו הולכים אצלם. אבל הם, כשהם מכניסים לכפרים חנויות לממכר באגטים, פיצה ובורקס, הם זורקים לפח מאות שנים של היסטוריה מקומית וידע עממי בלי לחשוב אפילו. בלי לנסות לשמור את הטוב במסורת ולהתאים אותו להווה. אז גם מבחינת הבריאות האישית וגם מבחינת הבנת הערך של תרבות העבר בתחום האוכל, עם העקרונות של הגישה המקרוביוטית ועם הניסיון שרכשנו במטבח – יש לנו מה לתת.
עד עכשיו, בשל הרגלי האכילה המוקפדים בהנהגת האם, זה כל הזמן מתעכב. חיפשנו איפה לדחוף את הרגל.
טקס האירוסין של הבת הקטנה לולו – התבשל בחשאיות, התארגן ונקבע במפתיע בתוך שבוע. בלי הכנה מוקדמת. בדרך כלל באירועים משפחתיים האם נושאת את רוב המשקל ונעזרת בקרובות משפחה. בשנתיים האחרונות במיוחד, אחרי שני טקסי אירוסין ושתי חתונות, הבת הקטנה לולו (24) שנשארה הבת היחידה בבית, נהייתה יד ימינהּ והחלה לקחת יותר אחריות. בעיקר בהכנות, ניקיונות וסידור. היא בעיקר מורידה מהאם (62) המון מהמשקל, אבל בטקס האירוסין שלה נאלצה להיות נעדרת. לפי עדותה, במהלך כל הטקס (3 שעות ומאה מוזמנים) היא חיכתה שזה ייגמר, כדי שתוכל להוריד את השמלה ולרוץ למטבח לנקות ולסדר.
לולו היא גם אחותנו הקטנה והאהובה. רצינו מאד לעזור לה.
הגענו בשעת צהריים מוקדמת לפקיעין עם תחושה ברורה שהפעם אנחנו לא באים להיות קישוט. הכפר היה שקט, כמעט בלי תנועה. חום היום כבר היכה. האם עפיפי הגישה לצוות שהתאסף להכנות ארוחה קטנה. פלאפל וצ'יפס עם טחינה, פיתה וסלט. היינו עם הבת ענוד, הבן סברי, הבן הצעיר של ענוד ואשתו של האח של אבו סברי שהתחילה לפרוס חצילים לטיגון. אנחנו קילפנו בצל וניקינו עגבניות שרי.
שני סכינים וב. מ. וו של סוחר סמים?
בערך בארבע הגיע בן אחותה של האם עם ב.מ.וו. ספורט שחורה. הסתבר שהוא בעל מסעדה בכפר וגם הטבח הראשי. הוא בא לבשל אצל לולו, כי היא עבדה בחתונה של אחיו ושל אחותו. כמובן בלי כסף. די מהר השתלט על העניינים. החל להעביר הנחיות ולבשל את התפריט שמלווה את העיקר. כי העיקר זה על האש. שיפודי פרגיות ובשר כבש.
איזה מין טבח זה שבא לבשל ולא מביא איתו את הסכין? זו הייתה שאלה מובילה. לפני שהוא ענה, שלפנו את הכפפה עם הסכינים מיפן והאבן משחזת וראינו אותו נדרך. היי, לא לגעת! דיברנו אליו כששלח יד לכפפה להוציא משם סכין. ראינו איך הוא נדלק – זו הייתה המטרה. לעורר אצלם סקרנות. מיד כל אחד מהצוות ניגש לראות מה עורר עניין והביע בתורו התפעלות. אחרי האירוע אבו סברי סיפר שהבחור ניגש אליו ודיבר, שהיהודים הביאו איתם סכינים. ושהוא ראה בעיניים שלו את האור שחזר מהברזל של הלהבים.
עם שני סכינים כאלה דברים זזים יותר מהר וקצב ההכנות התגבר. קצצנו בצל, שרי, פלפל ירוק, מלפפון חמוץ, פטרוזיליה, נענע, פטריות ולימון. ממה שנשאר קצצנו שקית גדולה של בצל ושקית גזר למקפיא של עפיפי (האם). עם שני סכינים כאלה לא צריך מישהו אחר.
על התפריט עצמו אין הרבה מה לדבר. חוץ מסלט שרי עם פלפל ירוק ובצל וסלט לימון ופטרוזיליה שהיו יותר נקיים וכמובן הסיר של הממולאים המעלפים (עלי גפן וקישואים), בסך הכל שיגרתי. אוכל של אירועים שכולם מכירים. בלי לנסות להפתיע או לשפר. ככה זה גם נראה כשהמגשים חוזרים מהשולחנות. חוץ מבשר, אנשים כמעט לא אוכלים אם אין משהו מיוחד וטעים.
ברגע שהסתיימו ההכנות וצוות המגישים החל להזרים את האוכל לשולחנות נשארנו לבד במטבח. גירשנו כל מי שהציע עזרה חזרה לחדרי האירוח (כמו שלולו עושה) ולאט לאט דיללנו את הכאוס שנוצר בזמן אירועים והחזרנו את הסדר והניקיון.
בסך הכל לא עשינו הרבה באופן יחסי. לא ביחס לכל האירוע וגם לא ביחס למה שעושים לעיתים באירועים שלנו. סתמנו חורים שבדרך כלל סותמים מי שהם מהקרובים ומילאנו מקום כמו מלט, אבל הפעם זה היה מלט יהודי. מתחילים מלמטה ובונים אמון. בשבילנו זה מאד משמעותי.
ועוד דבר משמעותי, שאחרי האירוסין לולו השביעה אותנו שגם בחתונה אנחנו נבשל