באחד מימי השבוע שעבר, תוך כדי נסיעה לאורך החוף, החלטתי לעצור ולנוח קצת, להסתכל על הים ולהינפש כמה דקות מתלאות היום. החניתי את הרכב על החול בנקודת תצפית טובה והתחלתי לצוף על הגלים עם העיניים. בשלב זה הופיע במקום רכב משפחתי עמוס נוסעים וחנה בסמוך, מרחק כמה מטרים ממני. כשדלת המכונית נפתחה, נשפכה מתוכה משפחה בת 7 נפשות – זוג הורים וחמישה ילדים קטנים. הילדים התחילו מיד להתרוצץ לכיוון המים בשעה שהאם ניסתה במהירות לארגן להם ארוחה. אחרי שהצליחה להגיש את האוכל לילדים ולהתגבר על הבלגאן שהשאירו, התפנתה האם להאכיל את הילד הקטן, שהיה עדיין בעגלה. היא הושיבה אותו לידה, קירבה את הכפית עם האוכל אל הפה, וכשהוא נפתח, דחפה אותה לתוך בית הבליעה והוציאה, ואז אמרה לילד – "יופי, עכשיו תבלע".
עברו כמה שניות עד שהבנתי מה אני רואה ושומעת. אולי מפה מתחילה הבעיה?
המחזה שראיתי כאילו הפעיל את הזיכרון. בבת אחת החלו לעלות התמונות של האימא והסבתא והדודות המאכילות והדוחפות. ואותו המחזה חזר על עצמו בתוך הזיכרונות. לא שיש להן כוונה לא טובה, בסך הכל רוצות להאכיל, להעניק ולתת, אבל יש להן מעט מדי הבנה בדבר החשיבות של הלעיסה. בשבילן זה "יאללה תבלע", ושהבטן כבר תעשה את העבודה. רק אז הן נרגעות. נראה שהיצר האימהי גובר פה על ההיגיון בצורה שגורמת לילד נזק.
אם מגיל צעיר מלמדים את הילדים לא ללעוס, מה הפלא שאחר כך יש עם זה בעיה, שאנשים מבוגרים לא מבינים שצריך ללעוס ולא נותנים לזה זמן, תוך כדי אכילה? נכון להתחיל הכי מוקדם שאפשר, אפילו כשהאוכל עדיין רך ונוזלי.
ברגע שבו הייתי עדה, הייתי רוצה ללחוש לאימא באוזן: "יקירתי, בקיבה ובמעיים אין שיניים. תגידי לו 'קודם תלעס, ורק אחרי זה תבלע'".