די לקרוא את הכותרת כדי להרגיש שנכנסים אל בין דפי התנ"ך. יש באופן כללי איזה קסם היסטורי שמהלך עלינו כל פעם שמגיעים לכפר, אבל אין לזה קשר לדת. זה יותר העניין של אורח החיים ושל מערכת היחסים עם הסביבה והטבע. משהו שמשתקף באורח החיים המסורתי שחלק ממנו עדיין נשמר בכפר.
הכניסה לבור הקטן
אפילו בעת המודרנית, בור מי אגירה הוא נכס בעל ערך רב בבית פרטי. גם לצורכי הבית ואף יותר לצורכי השקיה. בור כזה נותן בטחון ועצמאות מהתלות במערכת הולכה מוניציפלית ומן העלות של המים. כפי שמשתמע מכך, בכפרי המגזר הערבי והדרוזי {לא בערים} בורות אגירה זה דבר מאד מקובל. אפילו יותר בכפרי הגדה, שם בור מים זה כמו באר נפט קטנה.
רק בשנים האחרונות, בעת שמחיר המים עולה בהתמדה הרעיון של אגירת מי גשמים נהיה רלוונטי גם במגזר היהודי הפרטי. אף שכך, עדיין מעט מאד בעלי בתים מכניסים אלמנט של אגירה לתכנית הבנייה,. לא כל שכן כשמדובר בבנייה מרוכזת.
לפני כשלושים שנה, כשאבו סברי בנה את בית המשפחה, היה לו ברור שבור מים יהיה חלק מהמבנה. תחילה חפר בור קטן סמוך לאזור המטבח ומאוחר יותר, חפר עוד בור יותר גדול. בסך הכל בשני הבורות נאספים משטח הגג כ – 235 קוב מי גשם מדי חורף ומשמשים לשתייה, רחצה ושאר צרכי הבית כמעט כל השנה.
הבור הקטן מלמטה
תחזוקת בור מים
מתברר שלתחזק בור מים זה לא ממש קלי קלות.
כשהבורות האלו נבנו עוד לא היו אפשרויות שקיימות היום לאיטום {יריעות מגומי או מחומר פלסטי}, שעושות את העניין פחות מסובך. בנוסף לכך גם החומרים שהיו אז לא התאימו למים שמיועדים לשתייה ולשימוש ביתי.
האיטום הראשוני בין הסלעים ועל הרצפה נעשה באמצעות יציקת בטון, שצופתה לאחר מכן בשכבה של חומר לאיטום גגות וצבע. במרוצת השנים החומרים השתפרו אבל הטכניקה נשארה זהה.
כל שנה אחרי שהגשם החזק הראשון שוטף את האבק והבוץ מהגגות, יורדים לבורות לבצע תחזוקה.
כאן אנחנו נכנסנו לתמונה.
לפני שלוש שנים סחב אותנו אבו סברי למטה ולימד אותנו את העבודה. זה היה עוד דבר שאף פעם לא עשינו ושלא היה לנו בו מושג, אז התנפלנו על זה במרץ. אפילו קיבלנו 2 זוגות של מגפיים חדשות במתנה. שנה אחר זה כבר ירדנו לבד ומאז נהיה לנו רומן עם הבורות.
אבו סברי שנמצא בשנים האחרונות תחת לחץ עצום של עבודות הקמה ובניה הולך ומאבד הכוחות ואת הברכיים ועפיפי אשתו האמיצה פוחדת לרדת למטה. שאר בני המשפחה {למעט לולו הבת הקטנה} נרתעים כמו מעבודה בזויה ומוצאים כל תירוץ כדי להתחמק. ההירתמות שלנו לפרויקט מתאימה להם כמו כפפה וגם לנו זה לא מזיק.
זה קורה בדרך כלל ביום גשם קר, כשלא ניתן לעבוד בחוץ. בתוך הבור יש שקט וחם באופן יחסי {15 מעלות כל השנה}. לא משנה כמה מסננים את מי הגשם, בתחתית מצטברת שכבה של בוץ בעובי של 5 ס"מ וגם הקירות מקבלים מעטפת בוצית ודביקה. הרצפה החלקלקה והגבנונית מקשה מאד על התנועה והסולם שבעזרתו מטפסים לגובה הקירות לא עומד בצורה יציבה. העבודה בשל כך, מתקדמת בצורה איטית וזהירה.
עד השנה, היינו מקרצפים את הבוץ מהרצפה והקירות עם מברשות ושוטפים עם צינור מים. אחרי זה, עם דליים וחבל, מעלים את המים החוצה מהבור. זה לקח יומיים. השנה הבאנו מכונת לחץ ועשינו את שני הבורות ביום אחד.
פתאום נהיה לנו זמן. עפיפי הורידה בדלי תרמוס קפה ועוגיות שהיא מכינה מסולת, שמן זית ותמרים. בחוץ הייתה סערה. ישבנו על שני דליים על הרצפה, מנותקים מהעולם. שתינו קפה ואכלנו עוגיות ועפיפי הסתכלה עלינו מלמעלה וצחקה. היא בזמן הזה במטבח, מבשלת את הארוחה המסורתית של אחרי השטיפה והיא לא מגלה מה.
אחרי הארוחה שהוגשה לנו בפעם הראשונה {ראש כבש ממולא, בקרוב בפינה "ארוחות למזכרת"} זה נהיה אצלה מנהג. עוד דרך להגיד תודה. השנה היא הגישה לשולחן שתי תבניות עם קציצות עשויות תערובת בשר טחון של כבש ועוף. תבנית אחת אפויה ברוטב עגבניות והשנייה בטחינה. המחווה שלה לא משאירה מקום לסירוב מטעמי בריאות {או מכל טעם אחר לצורך העניין} והיינו רעבים מאד. עוד לא טעמנו אף פעם קציצות כבש כאלה טעימות. זה היה פשוט מעדן. אכלנו שתי קציצות כל אחד וליקקנו את האצבעות כמו שני חתולים, אפילו לפני שהגישה עוד.
אחרי הניקוי, הבור מתייבש שבוע עם מכסה פתוח. רק אז יורדים לבדוק את הקירות ולאתר את הסדקים. אוטמים אותם עם שפכטל מיוחד ואז מורחים שכבת צבע איטום חדשה. זה עוד יום עבודה בבורות.
במקרה המוצלח הבור לא מאבד מים כל העונה ואז עושים את זה כל שנתיים. במקרה הפחות מוצלח עושים שוב אחרי שנה.
עכשיו תחשבו טוב אם אתם לא צריכים איזה שני יהודים שיעזרו לכם עם הבור של המים כי העבודה שלנו מאד השתפרה.
אחרי הניקיון והצביעה