אם יצא לכם להיות במזרח וללמוד טיפה על ערך האורז בתרבות ובאורח החיים, אם יצא לכם לחוש מעט מהיחס של תושבי המקום, האנשים הפשוטים שעבורם אורז הוא הבסיס לקיום, אולי אתם יכולים להבין מדוע "תרבות" של אורז בצדה הדרומי של אירופה זה דבר כל כך זר ובלתי צפוי. אורז הוא גידול חקלאי לא הגיוני, כמעט פלאי, שבכל זאת עשה הגירה, ובתוך כמה מאות שנים הצליח לתפוס מקום מרכזי, כמקור מזון עיקרי וכמנוע צמיחה לכלכלה וליצור סביבו אורח חיים חדש ותרבות שלמה.
אחרי הביקור בדלתא של הנהר פו בצפון מזרח איטליה, התיאבון שלנו לאורז רק הלך וגבר. הטבע המיוחד של האזור, במקום שהנהר נפגש עם הים האדריאטי, השתלב עם סיפורי ההיסטוריה על התרבות החקלאית שהתפתחה סביב גידול האורז בחמש מאות השנים האחרונות, באופן שהעצים את החוויה והוסיף תחושה חזקה של טיול בזמן. אולם כדי שהחוויה באמת תהיה שלמה צריך להגיע בזמן, בעונת הקציר. זה כבר דבר שתלוי באקלים ובמזג האוויר, כי בכל מקום מתחילים לקצור ברגע אחר.
את הקציר בדלתא של נהר הפו פספסנו בשבועיים וזה מה שהיה חסר, אבל בגלל שעוד לא התחיל הקציר היה יותר זמן ללמוד תרבות והיסטוריה. מתברר שביחס להיסטוריה הארוכה שיש לאורז במזרח (אלפי שנים לפחות), 500 שנה זה לא הרבה זמן. אורז מצפון לים התיכון זה עדיין דבר די חדש. מסתבר עוד, שהגידול של של אורז באירופה לא התחיל באיטליה אלא בספרד, בתקופת השלטון המוסלמי. סוחרים ערבים, שהביאו לאזור גם את הקפה והסוכר, היו אלו שהביאו את האורז מהמזרח.
השליטים המוסלמים שניהלו אימפריה מחופי האוקיינוס האטלנטי ועד חופי האוקיינוס ההודי, זיהו את הפוטנציאל המסחרי העצום של האורז בשוקי אגן ים תיכון ואירופה. במקביל לפיתוח המסחר, החלו לערוך ניסיונות לגדל אותו קרוב יותר לשווקים. תחילה בעיראק ובדרום חצי האי ערב (תימן וסעודיה), אחר כך באגן הים התיכון (לאורך הנילוס במצריים ואפילו בארץ ליד בית שאן), ומעט מאוחר יותר, לפני כאלף שנה, גם בשפך הנהרות בשוליה הדרום מזרחיים של ספרד. הם הביאו עבדים, בנו יישובים ארעיים וביססו תרבות חקלאית על אדמות ביצה, שנחשבו עד לאותה תקופה בלתי ניתנות לעיבוד.
כגידול חקלאי, האורז לא התחרה על קרקע פורייה עם גידולים מקומיים. במקום שלא ניתן היה לגדל שום גידול חקלאי אחר, האורז שגשג והניב יבולים גבוהים, כאילו הוא שם משחר ההיסטוריה. זה היה יתרונו הגדול, התמריץ שהניע בעלי קרקעות וממון להשקיע בגידול חדש ובלתי מוכר. הקרקע הייתה זולה ולאורז לא הייתה בעיה להתאקלם בה. ההפך.
אי אפשר לבקר בספרד מבלי להתרשם מהנוכחות של האורז בתפריט המקומי. באיטליה יש פסטה ופיצה (חיטה), אבל בספרד האורז הוא הדגן העיקרי. יש לו מקום משמעותי גם בכלכלה. ספרד היא היצרנית הגדולה באירופה, ולמרות שרוב האורז שגדל על אדמתה משווק לשוק המקומי, היא עדיין היצואנית הגדולה באירופה. תאגיד "אברו" הספרדי, העוסק בייצור ושיווק מוצרי אורז (גם פסטה), הינו כיום השני בגודלו בעולם, עם מרכזי עיבוד ואריזה בכל 5 היבשות. ההצלחה של חברה ספרדית להתמקם בצמרת התעשייה, מול תאגידים ממדינות הרבה יותר גדולות מבחינה יצרנית וחזקות מבחינה כלכלית, צריכה אם כך להעיד על המקום של האורז בתרבות הספרדית. הם לוקחים אותו מאד ברצינות ונותנים לו יחס מלכותי.
גידול האורז בספרד אינו מתבסס על מי ממטרים, אלא על השקיה במי נהרות. ישנם 5 אזורי גידול עיקריים במדינה. הגדולים נמצאים באנדלוסיה בדרום ובמחוז אקסטרמדורה המערבי, על גבול פורטוגל. במזרח, לאורך חוף ים תיכון, נמצאים שלושה אזורי גידול קטנים יותר בהיקפם. הצפוני מהם, הדלתא של הנהר איבר, הוא גם המיוחד ביותר. באזור ה"דלתא דל אברו" גדל האורז האורגני הספרדי המעולה שמאד קשה היום להשיג. לשם היו מועדות פנינו.
הנהר איבר, הארוך בנהרות ספרד, זורם לאורך מסלול של 900 ק"מ מצפון מערב לכיוון מזרח ונשפך לים תיכון כמעט באמצע הדרך בין ברצלונה לוולנסיה. מסביב לשפך הנהר ולאורך הגדות משני צידיו, משתרעת דלתא רחבת ידיים, בחלקה שמורת טבע נדירה ביופייה וברובה שטחי אורז מוצפים מים ומוקפים בתעלות ניקוז. מקום מוכר ואהוב על אוהבי טבע, אבל לא בהכרח מומלץ על ידי מדריכי טיולים וסוכני נסיעות.
אחרי כמעט חצי שנה באדמה מגיע ספטמבר, והאורז מגיע להבשלה. מתישהוא בחצי הראשון של החודש מתחיל הקציר ואז מתחילה החגיגה. החקלאים עובדים מסביב לשעון וכל הזמן מחייכים. שמחים לראות כל מי שבא לבקר ולא מפסיקים לדבר.
זה לא יאומן וקשה לתאר את ההרגשה, לראות ערמות כאלה של אורז ישר מהקומביין ולחוש את הגרעינים בין האצבעות. יותר יקר מזהב טהור. כל כך הרבה פעמים הרגשנו את החיטה בארץ, אבל אורז מלא זה משהו חדש. אפילו בספרד, למעט בחנויות טבע מובחרות, קשה למצוא בחנויות אורז מלא. בדרך כלל כל האורז לבן, אבל תוך כדי הקציר זה רק אורז מלא ובערמות עצומות.
ברגע מסוים, אחד הנהגים של המשאיות המובילות את האורז מהשטח למרכזי העיבוד וההפצה, שלף מתא המשאית דלי של 10 ק"ג ומילא אותו ישר מהערמה. הסביר שהוא לוקח את זה הביתה לאשתו. אז שאלנו: מה, ככה? אפילו לא ממוין, לא מסונן, לא טיפה מקולף, ככה אתה מביא לאשתך? הוא הנהן בראשו מבלי להפגין שמץ של בושה והסביר שקולים את האורז במחבת ואז הקליפה העליונה מתקלפת בקלות. מבשלים אותו אחר כך בסיר עם מים והוא מוכן תוך שתי דקות. אורז מלא, שתי דקות? התפלאנו מאד, אבל הוא הנהן באדישות והוסיף שככה זה קרוב לקציר. לא צריך הרבה לבשל.
המראה של אזור הדלתא בתקופת הקציר זה חוויה חקלאית שקשה להפסיק לתאר. מזכיר במשהו את קטיף הכותנה אצלנו. התנועה האינטנסיבית של כלים חקלאיים מכל מיני סוגים על הדרכים הצרות שמוליכות בין השטחים והתעלות. אפשר למלא מוזיאונים שלמים בציוד שנראה כמו משנות החמישים, אבל בעצם שייך לגידול שאנחנו לא מכירים מהחקלאות בארץ. אז מה אנחנו מבינים?
הרבה שנים עברו מאז שגידלו בספרד אורז בעבודת ידיים. את הכל עושות היום המכונות, אבל עדיין מי שמפעיל אותן זה אנשים. אלא שלא תמיד רואים. למשל התופעה בתמונה למעלה – טרקטור שחורש את השדה אחרי הקציר. המחרשה זה הגלגלים האחוריים. הוא מתקדם וחורש ומשאיר אחריו בריכה של בוץ ומים. מסתכלים עליו ארוכות מתנועע בכבדות בתוך הערוגות הבוציות ולא מצליחים להבין מה הוא מנסה לעשות. נראה כמו סוג של היפופוטם, מה הוא חורש את המים? הנהג בתוך התא המוגן עטוף בחליפת גשם ולא מוציא את הראש, כי אם הוא יוציא, תוך שנייה הוא מתכסה בשמיכה של בוץ. השדרוג הטכנולוגי של החקלאות בימינו לא תמיד מקבל ביטוי בשטח. אולי זה דבר שמעיד על הקשר בין החקלאי למכונה. לא מוכן לוותר על סוס זקן שעדיין עושה את העבודה.
עוד מראה מאד יוצא דופן ניבט מהתמונה שלמעלה. הטרקטור ברקע עובר על מצע של גרעיני אורז ומערבב אותם עם כלי שרתום אליו מאחור (נראה כמו זה שמקרב את האוכל של הפרות ברפת). האורז שאך נקצר נפרס על יריעות פלסטיק רחבות ועומד כמה ימים בשמש להתייבש. אז צריך מדי פעם לערבב. ואם יש סיכוי שיגיע גשם, מייבשים אותו בתוך מבנה סגור. אפשר לראות בתמונה הבדלים בצבע. אלו שני זני אורז שונים. ודרך אגב, הנהג של הטרקטור כבר מזמן עבר את גיל 70. הוא נוסע בסבלנות במעגלים ומערבב בצורה אחידה את הגרעינים ושאף אחד לא יטריד אותו עד להודעה חדשה.