אדם בראשית שנות השישים לחייו, תושב אחד הכפרים הנוצרים בגליל המערבי. בן העדה הנוצרית אבל מתנגד חריף לכל מה שמייצג הממסד הדתי במסגרת אורח החיים הכפרי. נפגשנו פעם ראשונה בפקיעין אצל אבו סברי בחנות, באחד הימים החמים של אוגוסט, כשאנשים נכנסים רק כדי לברוח מהשמש ומתיישבים לקפה ושיחה.
עיסא עובר אצל אבו סברי בחנות כל כמה ימים, כדי לאכול משהו ולתפוס שיחה. הוא בן שיחה מרתק. אוטודידקט, אדם שכל חייו קורא, לומד וכותב. כתב מעל 60 ספרים בשפה הערבית. "רק" 6 מהם עלו עד עתה על הדפוס, ביניהם ספר של 150 עמוד, על שייח דרוזי בן ימינו מהכפר סג'ור, אותו הוא מתאר כדמות יוצאת דופן בין אנשי הדת באזור, אדם שנשאר "בן אדם" למרות התפקיד והמעמד המורם.
עיסא נוהג להעלות לדיון בפני בני שיחו, אנשי דת וגם אנשים מהשורה אשר מאומנים לחשוב במושגים המקובלים לפי המסורת (על פי עקרונות הדת), סוגיות מחיי היומיום, ולהדגים באמצעותן את האבסורדיות של "ההלכה". במקרים רבים הוא נוגע בעניינים שקשורים במעמד האישה. למשל בשיחות עם מוסלמים ודרוזים בנושא רשיון נהיגה, עניין שעדיין קיים לגביו איסור כמעט גורף, שרק נשים בודדות מעזות כיום להפר. עד לפני 50-40 שנה, כשהחלו להופיע המכוניות בכפרים, אישה הייתה יכולה לעלות על חמור או סוס ולרכב לכפר השכן או לעיר הקרובה. למה היום היא לא יכולה לנהוג במכונית? הרי מה בסך הכל ההבדל? מה יותר טוב בזה שהיא נוסעת לעבודה או לכל עניין אחר באוטובוס, או בטרמפ מזדמן, או שצריך להתארגן במיוחד כדי להסיעהּ? מה ההיגיון? הוא פשוט מנסה להבין.
השיחה איתו התגלגלה במהירות בייחוד לאחר שהגענו לדבר על חליל ג'ובראן ועל אגודת הסופרים שלו ושל הסופר הלבנוני מיכאיל נעימה. הפתעה הדדית התעוררה כשהתברר שגם הוא קרא את ספרו הרוחני הנפלא של נעימה "הספר של מירדד". הוא הראשון שפגשתי שמכיר את הספר מאז שקראנו אותו לפני 25 שנה. פתאום נהיה המון על מה לדבר. זה היה כמו מפתח קסם.
מעולם לא יצא מהארץ, אולם הוא מסתובב הרבה בין הכפרים באזור. מקיים קשרים עם יהודים, מוסלמים ודרוזים, אבל "זוכה" ליחס מאד לא אוהד בכפרו בין בני עדתו, בשל היותו במהלך השנים "הכבשה השחורה". "כופר", קוראים לו אנשי הדת. הוא נושא את שם הנביא, אבל בעצמו לא מזדהה ולא מרגיש נוצרי. לא חושש להגיד ולכתוב את שעל ליבו ולשטוח ביקורת נוקבת כלפי השמרנות הכפרית, ביחס לאמונות ולמנהגים של הציבור בתוכו נולד וצמח, כפי שהוא עושה בספריו גם ביחס לבני העדות האחרות באזור. הוא מציג ראיית עולם רחבה ומפוכחת, מנותקת מהחוקים והכללים שבדרך כלל מאפיינים את קווי המחשבה המקובלים בחברה המסורתית. יחד עם זאת, הוא אדם שחי קרוב מאד לטבע.
סיפר סיפור כדי להמחיש את ההבדלים בין החברה הערבית לחברה היהודית.
בתקופה מסוימת בחייו נהג לערוך טיולים רגליים בנחל כזיב בלי נעלים או סנדלים. אהב להסתובב יחף. מתוך 50 אנשים מהכפר שראו אותו מסתובב כך – הרוב חשבו שהוא השתגע. לעומתם, מבין 50 מטיילים יהודים שפגש בנחל, כמעט אף אחד לא נתן לו מבט כאילו יש משהו מוזר. ההפך, היהודים אומרים כל הכבוד או מסתקרנים ושואלים, איך אתה מצליח ללכת? זה לא כואב לך ברגליים? וכן הלאה. היהודים מעריכים כל דבר חדש ויוצא דופן, הוא מסביר. אתם פתוחים, בעוד שהציבור הערבי השמרני מתנגד לכל דבר חדש. בגלל זה אנחנו לא מתקדמים.
בשנתיים האחרונות (וחודשיים) עיסא הוא "חסר בית". ישן לעיתים קרובות מתחת לעצים בחורש שמסביב לכפר. אשתו ניצלה את האפליה המתקנת של בתי המשפט כיום בארץ ביחס למעמד האישה, ובשל מחלוקת בינה לבינו גירשה אותו מהבית בצו משפטי, אחרי יותר משלושים שנות נישואים. נאסר עליו להתקרב לביתו במשך שלוש שנים, ואם במקרה אשתו רואה אותו היכן שהוא בסביבה היא מיד מתקשרת למשטרה להתלונן.
בעקבות המקרה פוטר עיסא מעבודתו במועצה המקומית. ראש המועצה הורה לעוזרת הסוציאלית לפקוד את בית המשפחה בתכיפות, כדי לוודא שהפסיקה המשפטית אכן נאכפת ושהעובד הסורר לא ממשיך להמיט קלון על המוסד שבראשו הוא עומד.
בשל מעמד "המורד" שיש לו בכפר, אף אחד לא טרח באמת לברר מה הוא עשה ובטח שלא להאמין לגרסתו. בתוך זמן קצר, בהצטרפות מספר גורמים, נושל מביתו ומעבודתו ובכל זאת נשאר מפוכח.
לדבריו, היחס המועדף שנשים מקבלות מבתי המשפט ומשירותי הרווחה, הרבה פעמים בצדק, מתאים יותר לחברה היהודית שערוכה לכך מבחינת מודעות, אבל מעורר המון שנאה כלפי ממסד המדינה אצל הגברים בחברה הערבית, שמאבדים כח מול האישה.
בלי קורת גג ובלי מקור פרנסה בתוך חברה מתנכרת וידידים שהפנו לו עורף, ממשיך עיסא להסתובב ולהתקיים בעזרת מספר קטן של חברים טובים (אחד מהם אבו סברי) שבאים לקראתו בשעה של משבר. ובין ביקור לביקור, הוא יורד לאיזו חורשה בצד הכביש, עורך טיול רגלי קצר ואז מתיישב, נשען על גזע של עץ, כותב במחברת או נכנע לאהבתו וקורא ספר.
בעוד 10 חודשים אולי המצב ישתפר.