נתחיל באדריכלות –
העיר ולנסיה היא מקום שמגיעים אליו כנראה רק במקרה. כך בכל אופן זה מרגיש בשדה התעופה הקטן והמנומנם.
אולי לא פנינת תיירות, אבל עם הנמל הימי הגדול באגן הים התיכון.
בשורת העמקים המקיפה את העיר מצפון לדרום, משתרע אזור חקלאי פורה ופעיל, הגדול ביותר באירופה לגידול ירקות ופירות. כדי לקבל מושג על האופי החקלאי המיוחד של האזור {שמושקה ברובו בשיטה עתיקה של הצפה} צריך לעשות טיול מחוץ לעיר, אבל לא טיול רחוק. אפילו ברגל אפשר לראות.
השדות הנושקים לרחובות בגבולה של העיר, שוקקים ארטישוק, בצל, תפוח אדמה ופטרוזיליה, לצד מטעי אפרסק ומשמש ומטעי הדרים וזיתים. כמו שדות מסביב לקיבוץ בארץ. זה נמשך אל האופק ולא מפסיק.
המגוון האדיר של תוצרת חקלאית מקומית מקבל בוולנסיה חיזוק מהנמל. דרכו הסחורה המקומית נשלחת ליצוא וגם תוצרת מיובאת מגיעה מבחוץ. אפילו יותר מאשר בשטחי הגידול, ביטוי מטלטל חושים של השפע החקלאי הזורם דרך ולנסיה אפשר לראות בשוק המרכזי של העיר – "המרקאדו סנטראל", בלב העיר העתיקה. זהו האתר הראשון או השני המוזכר, באחד וחצי עמודים המוקדשים לוולנסיה במדריך הטיולים בספרד. זה השוק הגדול ביותר באירופה ואחד הגדולים בעולם, עם 350 דוכנים בתוך מבנה מקורה מרהיב.
ללא ספק ידיעה מסעירה ובכלל הגענו לעיר הזאת במקרה.
סימנים להשפעה מוסלמית לא רואים בוולנסיה הרבה, אבל במקרה הזה קשה לטעות. העיר ידועה גם כבירת הקרמיקה של ספרד ואפשר למצוא לכך ביטוי רב בגג, בקירות וברצפה של המבנה, המקושט כאילו לקראת הופעה מלכותית. מסתכלים מבחוץ ואז נכנסים ורואים מה מתרחש מבפנים וקשה להבין. לפחות בהתחלה. מה הקשר בין המבנה הזה לשוק ירקות ומזון? כשהוא נבנה, האוכל היה הרבה יותר חשוב מאשר היום כנראה. אבל זה לא משהו שרואים במקומות אחרים באותה תקופה. זה יותר ענין מקומי שמעיד על החשיבות שיש למזון בתרבות של העיר, של המקום. זה מה שעושה אותו כל כך מיוחד. יש סיבה לבוא לבקר גם בימים שהוא סגור.
350 דוכנים
מי סופר? אין סיכוי בעולם לעבור בין הדוכנים ולא לעצור. אז גם אם מתחילים לספור זה אף פעם לא נגמר.
הדוכנים מסודרים לפי אולמות, בצורת שתי וערב, בטורים ובשורות. יש בשוק כל מה שקשור למזון, אבל עיקר השטח מוקדש לירקות ופירות ולדגים ופירות ים. כשרואים שם את הטריות, את האופן שבו הסחורה מוצגת ואת המגוון, מתחילים להתבייש מבפנים. זאת התחושה שהייתה לנו, כמי שעוסקים בתחום. זאת רמה אחרת בפני עצמה, עם המון כבוד לצרכן. היה מרשים ביותר לראות.
במהלך שעות היום עוברים בשוק אלפי אנשים. לא קונים הרבה, שמנו לב, רק ליום או יומיים. אנשים וקונים טרי ושומרים על קשר עם השוק. המיקום המרכזי יוצא מאד נח ויש כל הזמן תנועה. גם של קונים וגם של סחורה.
אולי הדבר הראשון שמתבהר תוך כדי הליכה בין הדוכנים, זה מה בעונה ומה הולך הרגע. אלו הדברים שיש להם דוכן שלם בשביל עצמם. כמו למשל השעועית ירוקה, אחד המאפיינים הבולטים של המטבח של ולנסיה. רואים אותה מקשטת את מגשי הפאייה בחלונות של המסעדות. אותו הדבר עגבניות. יש עגבנייה לסלט, עגבנייה לרוטב ועגבנייה לבישול. כל אחת זה דבר נפרד. העגבנייה לסלט זה חלום, יש בוולנסיה עגבנייה שנקראת "ולנסיאנה". גדולה ובשרנית, עם קליפה מעט ירוקה, אדומה בפנים וטעימה כמו עגבניית שטח. תענוג של פעם.
למרבה הפלא המלפפון שלהם נוראי. אפילו לא זכה לתמונה. אולי בקיץ זה משתפר.
תחושה של החמצה התלוותה לביקור בדוכן האסקרגו. החלזונות אצלנו בגינה היו משתלבים בו יפה מאד. אפילו בשורה הראשונה. היו שם עשרה זנים של חלזונות יבשים למכירה. כאילו גם זה מוצר מבוקש, עכשיו שהם בעונה, חבל שלא הבאנו איתנו שק בתור תוספת הכנסה.