צמח הראדיקיו (יש האומרים "ראדיצ'יו") מושך את תשומת ליבנו מזה עשר שנים. פגשנו את הירק הזה באירופה ותמיד ראינו בו משהו מוזר, מאד מחמם ומושך מבחינת הצורה והמראה ומרגש מבחינת המרקם (כמעט כמו חסה אמריקאית), אבל עם טעם מריר מרתיע. מי שלא מכיר ורגיל לזה – יותר מכך, מי שלא מצפה – עשוי בקלות להשתכנע שזה ירק בלתי נסבל.
אחד הדברים המתסכלים באוכל במיוחד, זה כשאוכלים משהו שלא יכולים לגדל פה. בייחוד ירקות. אולי זה לא משהו שמרגיש כל אחד. אולי רק מי שקרוב לשטח, לגינה. לייבא ירק מחוץ לארץ? נו באמת, זה לא רציני, לא רק לא אקולוגי. בשביל להרגיש טוב עד הסוף כשאוכלים משהו, חשוב לדעת ולהרגיש שהוא מפה. רק אז אפשר לתת לו מקום בלב שלם. התחלנו לחפש זרעים של ראדיקיו כדי לנסות לגדל אותו אצלנו בגינה.
מסתבר, שבעשרים השנים האחרונות התקיימו בארץ מספר ניסיונות לגדל את הצמח לשיווק מסחרי, חלקם גם בשטחים אורגניים (למשל בחווה במכמורת ובגן הבית בהרדוף). בכל אותם נסיונות, הגידול הצליח אבל השיווק נכשל. הצרכנים עדיין לא מוכנים לירק החדש והלא-מוכר, עם הטעם המוזר. לא היה מספיק ידע בעברית שאפשר סביבו ליצור הד ולדחוף את המכירות. הביקוש היה מאד נמוך והנסיונות הוכתרו ככישלון. זה נמשך אולי שנה-שנתיים עד שהחקלאי התייאש. עקב זאת לא ניתן כיום להשיג אותו בשום חנות.
לפני שנה וחצי, בביקור בתערוכה האורגנית "סאנה" באיטליה, מצאנו זרעי ראדיקיו אורגניים מיצרן זרעים מקומי. שם הצלחנו ללמוד יותר על הירק הזה, שיש לו, כך מסתבר, מסורת ארוכה במטבח האיטלקי, בייחוד במחוז ונטו בקצה הצפון-מזרחי של המדינה. רוב זני הראדיקיו באיטליה נקראים על פי שמות הערים אשר סביבן הוא גדל. הירק שייך למשפחת העולש (צ'יקורי), קרוב ל"אנדיב" (לב העלים הלבן והמר, שגדל במרתפים חשוכים ומשווק במגשיות מנוילנות) ואף ל"חסה" האדומה המפורצת, שאנחנו מכירים מהשוק האורגני. העולש הוא צמח בר נפוץ בשדות הארץ. הראדיקיו האיטלקי הוא צמח מתורבת, שהותאם במשך שנים לשימוש חקלאי.
בחורף שעבר עשינו ניסיון ראשון עם הזרעים שהבאנו מהתערוכה, בלי יותר מדי ציפיות. בדיעבד הבנו שזרענו אותם מאוחר מדי (בדצמבר), וכשהגיע האביב הצמחים פרחו עוד בטרם הספיק לב העלים להיסגר. לפחות ראינו את הפרחים ואת הדמיון לעולש בשדות. השנה התעוררנו קצת יותר מוקדם. על בסיס החומר המקצועי שאספנו ותוצאות הניסוי בשנה שעברה, הבנו שהעיתוי של הזריעה בתנאי האקלים בארץ הוא עניין מהותי, שכן כדי להגיע לבשלות הצמח זקוק לקור ולטמפרטורה קבועה נמוכה במשך תקופה יחסית ארוכה. כלומר: גם מוקדם מדי לא כדאי להתחיל. זרענו את הזרעים במשתלה הביתית בתחילת נובמבר, ואחרי כשלושה שבועות, ב-26 באותו חודש, העברנו אותם לאדמה: 40 שתילים שתלנו אצלנו בגינה (בתמונה למעלה משמאל), ועוד 40 העברנו לשדה בכפר יהושע והם נשתלו וטופלו על ידי הצוות במשך תקופת הגידול (בתמונה מימין). כשבוע אחרי שנשתלו בשדה עברנו לידם וסידרנו אותם קצת יותר טוב באדמה (בלי שאף אחד יראה).
עד כמה שהפרידה מהשתילים הייתה קשה, העזרה של הצוות בשדה בכפר יצרה בשבילנו הזדמנות לראות את השתילים בתנאים שונים ולקבל תמונה נוספת על התכונות וההתאקלמות של הצמח. קיבלנו את העזרה הזאת בהערכה ובתודה. זה לא מובן מאליו. התקווה שלנו הייתה שהירק יקלט בצורה טובה וישאיר אצל המגדל אמון בהצלחת הגידול לקראת שנה הבאה.
בעניין השיווק, אנחנו את שלנו עושים כבר מעתה.
בנוסף לרשמים שנאספו ביחס לגידול הניסיוני, בזכות הגידול הדו-מקומי נוצרה בשבילנו עוד אפשרות – לקבל מושג על מצב האדמה בגינה שלנו, בהשוואה לשדה הוותיק, הפורה והפעיל.
אחת התגליות המעניינות הסתמנה כבר בשלבים הראשונים של הגידול, ואפיינה את מהלכו: הגיוון בתוך שקית זרעים שאמורה לשקף זן אחד (ראדיק'יו די צ'יאוגיה). הזרעים טריים וטובים ונבטו במאה אחוזים, אבל השתילים נראו שונים זה מזה, כאילו לא מאותה שקית. חלקם עשו לב עגול וקטן, חלקם לב מאורך וצר וחלקם לא נטו להיסגר אלא רק בשלב מאוחר. חלקם בגווני בורדו וסגול וחלקם ירוקים בהירים. בסך הכל שקית זרעים מעניינת במיוחד, ממנה ניתן היה ללמוד על ה"וואריציות" בתוך הזן. ההבדלים במראה ובצורה קיבלו ביטוי גם בקצב הגידול: הצמחים הקטנים עם הלבבות העגולים נסגרו ראשונים, ורק אחריהם נסגרו אלה עם הלבבות הגדולים והמאורכים (שתי התמונות העליונות ברביעייה הן מהגינה שלנו. שתי התחתונות – אצל איריס).
בשל תנאי האקלים בחורף השנה והיובש היחסי, נאלצנו להשקות את הצמחים מספר פעמים במהלך הצמיחה. ההפרש בשעות אור, עם יתרון גדול לשדה, התבטא בהפרש של יותר משבועיים במועד "ההבשלה". אצל איריס כבר באמצע פברואר אפשר היה לקטוף (75 ימים מהשתילה). אצלנו רק לקראת סוף החודש (90 יום). חוץ מזה לא נרשמו הבדלים גדולים – לא בהיקף המילוי של הלבבות ולא באחוז הצמחים שהצליחו להגיע לסגירה. בהתחשב בכמויות של הקומפוסט שערבבנו בערוגה (כדי שהעימות מול השדה לא יסתיים בתבוסה שלנו) זה לא היה הפתעה.
לסיכום הניסוי – בפעם השנייה בגינה שלנו, הראדיקיו הצליח להגיע לכלל הכרה. אנחנו מקווים שהצליח להרים גבות אצל איריס באותה מידה. עם אדמה מטויבת ושילוב טוב של אור וקור, הוא גדל בגינה ביתית בלי בעיה ולא צריך בשביל זה להיות חקלאי דגול. גם בשדה, בלי ההשגחה הצמודה שהוא קיבל אצלנו, הירק הצליח להתאקלם יפה. אפילו ימי הקרה יוצאי הדופן בכפר יהושע בדצמבר ובינואר החולפים, לא עיכבו ולא פגעו בהתפתחותו.
נשארו עוד 35 בערך בערוגה בגינה. על זה חלמנו כשהבאנו את הזרעים. עכשיו אפשר לגשת לעבודה, ללמוד איך לשלב אותו במטבח שלנו. אחרי הטעימה הראשונה נראה שאין גבול לאפשרויות. הוא טעים חי בסלט. את זה אפשר להגיד כבר עכשיו בוודאות.