ילד אחד, כשהיה בן 10, קצת אחרי סוף החופש ותחילת הלימודים, והבנים שאיתו בכיתה, קיבלו בצעד חסר תקדים החלטה שנמאס להם שאין כדורגל לשחק איתו בהפסקה. נמאס להם להיות כל הזמן תלויים בחסדי הילדים הגדולים ולהצטרף למשחקים רק כשחקנים משניים (כשאין עוד מישהו מהגדולים בנמצא). ישבו ביחד וחשבו איך לאסוף קופה ולקנות כדורגל חדש בטבריה (זאת הייתה פחות או יותר האפשרות היחידה). כשהתחילו לדבר, אחד מהם אמר שהספּר גמליאל יכול אולי לברר כמה בכלל עולה כדור.
הספר גמליאל, דמות מיתולוגית וכוכב זוהר בעולמו של כל ילד בקיבוץ באותן שנים (60, 70ים), היה מגיע מטבריה מדי שבוע, עובר בין הגנים והכיתות, דוחף לילדים סוכריות שוש מתוקות ומספר להם סיפורים ובדיחות תוך כדי שהיה מספר אותם לפי הסדר. בין היתר הוא היה רוקם עסקאות עם הילדים של הכיתות הגבוהות ומביא להם כל מיני דברים מבירת המחוז. כשהתברר שכדור חדש יעלה 70 לירות, נכנסו הילדים לפעולה. עשו מהר את החשבון ויצאו כל אחד להביא את חלקו. אותו הילד, לא הייתה לו תחושה טובה ביחס לכסף, כי בבית זה היה נושא מתוח בין ההורים. ליוותה אותו הרגשה שאסור לבזבז כסף כי זה דבר שתמיד אין מספיק.
הוא התבייש ולא אזר אומץ לבקש מההורים את הכסף לכדור, אבל גם לא היה מוכן לעמוד בפני חבריו בידיים ריקות. אז הוא החליט לגנוב את הכסף ולקוות שאף אחד לא ישים לב, ומיד הכין תוכנית.
זו הייתה שעת צהריים מוקדמת. החדרים בבתים עוד היו ריקים. בערמומיות שלא ידע שיש בו, חילק את הסכום לשניים וסילק 5 ל"י מהחדר של ההורים ו-5 ל"י מהמחבוא בארון של הסבתא. עבר אותם בזה אחר זה ואחר כך חזר בזריזות עם הכסף לכיתה. למחרת, כשהספר גמליאל הופיע בקיבוץ, אחד הילדים שהיה יותר מקורב נתן לו את הכסף וסגר איתו את העסקה. עבר כמעט שבוע עד לפעם הבאה שהוא בא, סוף שבוע ארוך שבו העצבים של הילדים נמרטו מציפייה. זה היה ביום שני, מתישהו באמצע הבוקר הופיע הספר גמליאל עם הכדור החדש. הילדים ראו אותו מהחלון של הכיתה ופרצו החוצה בריצה באמצע השיעור. זו הייתה התרגשות בלתי רגילה. הכדור החדש, ארוג משושים צבועים בכתום ולבן, זרם על הדשא ועף באוויר כאילו היה מלאך.
שמחתם של הבנים לא ידעה גבול. הם שיחקו כדורגל על הדשא מאחורי הכיתה איזה שבעה ימים רצוף, ואי אפשר היה להכניס אותם לכיתה.
דבר הידיעה
אחרי שבוע ימים, מישהו מהחברים שם לב שלילדים של הכיתה יש כדורגל חדש ומיד החלו לעלות כל מיני שאלות. "כששואלים את הילדים של מי הכדור הם אומרים שהוא שלהם. מאיפה השיגו ילדים בני עשר כדורגל חדש?" דבר הידיעה הגיע כנראה גם לאוזניו של האב, כי הוא הזמין את הילד לשיחה.
הם נפגשו בחדר השינה הקטן של ההורים, ליד ארון הבגדים. האב עמד סמוך לדלת שמאחוריה על המדף היה מונח הארנק. ממש המקום שממנו שלף הילד את הכסף שבוע לפני זה, כשלקח. שאל את בנו בטון רגוע – האם לקחת כסף מהארנק בארון? הילד הרגיש באותו רגע את הלב שלו בועט, אבל התאמץ בכל כוחו להישמע כאילו הוא דובר אמת ושיקר לו. ושוב שאל אותו האב, ושוב הכחיש הילד את הדבר מכל וכל. מגובה קומתו הביט האב בילדו ונשם נשימה אחת ארוכה, שקטה ועמוקה. הילד חש מאוים כי הרגיש באשמה, אבל האב רק אמר לו – בסדר, לך לך לענייניך.
הדבר הראשון שהרגיש כשיצא מבית ההורים היה איך השכבה העבה של המתח, שחש בזמן השיחה עם אביו, מתפוררת לו מהגוף כמו קליפה של אגוז. את הדרך חזרה לכיתה, מרחק 500 מטר משם עד ליד שכון ג' ז"ל, עשה בריצה והודה כל הזמן לאביו שחסך לו את הבושה. החשש הכבד שהאב עומד לגלות את מעשיו התחלף בתחושה של הקלה, ומהר מאד לא נשאר במוחו כל זכר לאירוע הזה. וכך זה נשאר במשך כמעט 40 שנה. עד שיום אחד מהמצפון זה התעורר לו.
הילד כבר ילד גדול, התחיל יום אחד להיזכר, וככל שהלך ונזכר זה היה לו נורא מוזר: מדוע האב ויתר לו? היה לו ברור, באותה שיחה מלפני שנים, שאביו יודע שהוא משקר. לא סתם היה לו חשש, ובכל זאת האב לא עשה מזה עניין. הרגיש חשק לבקש מאביו סליחה. בהזדמנות ראשונה העלה בפניו את הסיפור, ולשמחתו האב החל תכף להיזכר.
אחרי שהמשיכו לדבר, כל העניין התבהר ואז האב התיישב לידו וסיפר: בדיוק באותה תקופה הייתי סטודנט לחינוך באוניברסיטת חיפה, והייתי קורא אז בכמויות. קראתי המון ספרים ובאחד מהם ראיתי כתוב, שבשביל ילד השקר הוא דבר מאד חשוב. שצריך להיות זהירים ולאפשר. צריך לתת לו הזדמנות לפתח את המצפון, כי כך הילד רואה את השקר שלו בעצמו קודם שאחרים רואים, ואז כשהמצפון מתעורר הוא יודע לעשות את התיקון.