"אדמה פוריה" זה ביטוי שבא לתאר קרקע עשירה בחומר אורגני וביסודות מינרליים, המתאימה לעיבוד חקלאי; לעומת "אדמת בור" ו"אדמת טרשים", ביטויים המתייחסים לקרקע לא מעובדת. דווקא משני הביטויים הנמצאים בקוטב הנגדי ניתן ללמוד יותר על הביטוי המקורי.
העיקר פה זה העיבוד
אחד היתרונות של היציאה מהארץ, הוא שיש הזדמנות לבקר במקומות עם היסטוריה חקלאית רצופה. לנו אין כזו, כי לא היינו פה (כעם) תקופה ארוכה. באחת הפעמים שהינו בכפר קטן ושלו על צלע גבעה, מוקפת עמק והרים. בכל היישוב יש אולי חמישים בתים, ומסביב לכל בית נחלת אדמה עם משק קטן ושטחי מרעה המפוזרים בעמק, למרגלות הגבעה. רוב המשקים התקיימו מגידול בקר לבשר ולחלב במשך מאות שנים. כיום זה רק חלק מהפרנסה ואנשים יוצאים גם לעבוד בחוץ.
סיור אינטנסיבי בין הגינות של הבתים זה אחד הדברים הראשונים שעושים במקום חדש. בכפר הזה בספרד, אין בית אחד שלא צמודה אליו גינת ירקות (שלא להגיד גן). אולי יותר ממקומות אחרים, בכפר הזה (לוקיאנו) ראינו יותר גננוּת שימושית מאשר נוי. מסביב לגינות הירק יש חלקות בוסתן, בהן נטועים עצי פרי מכל מיני סוגים. רק בשביל קנה מידה: ארבעים-חמישים עצים מסביב לבית זה לא דבר יוצא מהכלל. זאת אומרת, כשאנשים מגדלים בעצמם מסביב לבית חלק לא מבוטל מהצריכה החקלאית הביתית, אפשר להבין שהם מתייחסים לעבודת הגינה ממש ברצינות. לא כתחביב, לא כאידאל או כהגשמה של עיקרון, אלא מכוח המסורת של אורח החיים החקלאי במקום. אנשים בני שבעים ושמונים הופכים אדמה בגינה עם קלשון ועודרים במעדר – אמנם עם חוסן טבעי, אך יותר בכוח השנים.
מושג הזמן מאד מרכזי לטיעון שלנו בעניין פוריות הקרקע. זה לא דבר מובן מאליו שמצליחים להשיג יבולים טובים בגינה. זה מצריך מיומנות והשקעה של זמן בתהליך העיבוד. יותר מהכול זה מצריך המשכיות, והיא המפתח לפוריות.
סבתא
סבתא שלי חייתה בקיבוץ רוב שנות חייה, ועד גיל 85 בערך עבדה בגינה. הגינה שלה הייתה שֵם דבר. היא אמנם לא גידלה ירקות, אלא טיפחה מסביב לדירתה נוי מיוחד, אבל הגינה תמיד משכה תשומת לב. צמחים בני עשרות שנים זכו למגע ידיה ולטיפולה. כשהלכה לעולמה, חפציה פונו מהדירה ודייר חדש נכנס במקומה ועשה שיפוץ. במהלך השיפוץ נהרסה גם הגינה. כמעט שום דבר לא נשאר. אותה אדמה מסביב לבית, אבל אין שום דמיון בין מה שצמח בה בימי סבתי ומה שצומח עתה. זאת כוונתנו באמירה, שהמפתח לפוריות הוא המשכיות, והעיקר זה העיבוד.
מה שרואים בלוקיאנו, כפר ששומר על צורתו ועל אורח החיים החקלאי המסורתי, זה שבתוך גל השינויים המודרניים, התושבים עדיין ממשיכים לעבד את האדמה. ניסינו לחשוב אם זה יכול להיות בארץ? ביישוב דומה, למשל באחד המצפים או אפילו במושב, התנאים לא שונים בהרבה, גם אם כאן הגינות יותר קטנות. כרגע לא נראה שזה קורה. רוב הגינות עשויות לנוי ונראות כמעט אותו הדבר כל השנה, עם מעט תחזוקה באופן יחסי. סימנים למה שהיה פה פעם אפשר אולי לראות בכפרי המיעוטים, אבל גם שם זה הולך במהירות לאיבוד. הגם שיש שם מסורת, הצעירים בוחלים בחקלאות.
העץ
באחד הערבים במהלך שהותנו בכפר, לקח אותנו בעל הבית לסיור ביער עתיק שנמצא על ראש הגבעה. שביל עלים מרשרש בתוך חורשה צעירה מוביל מבתי הכפר אל היער, מרחק כמה עשרות מטרים בעלייה, ואז בבת אחת, האור מתחת לעצים יורד, ומבעד לאפלולית מתחילים לראות את הגזעים של העצים. אלונים, דלבים ועצי ערמונים בני מאות שנים (חלקם מעל 500 שנים, לפי סיפורים), מפוזרים על שטח רחב בחוסר סדר, ביניהם גם גזעים של עצים שהלכו לעולמם ונשארו לעמוד כמו פסלים. אפשר למצוא עצים בני 500 גם אצלנו בארץ, אבל יער או עץ יחיד זה שני עולמות אחרים מבחינת התחושה. זה כמו לעבור לעולם של ענקים. לא ידענו איך להתקרב, איך להתחיל שיחה עם יצור כל כך רב בשנים.
פתחנו בגישושים אל עץ אלון מוותיקי העדה ומיששנו לו את הקליפה. בקושי הצלחנו לחבק אותו ביחד, ואחר כך התחככנו איתו גב אל גזע משני הצדדים. עץ בן 500 שנים, נין של העץ מתקופת הרומאים. 2000 שנות היסטוריה במשפחה אחת. ואיפה אנחנו היינו לפני 500 שנה? ניסינו לחשב. וואלה, בעצם עוד היינו שם, ממש בזמן הגירוש. נצמדנו שוב אל הגזע, הפעם עם השפתיים, ולחשנו לתוך הקליפה: במחילה מכבודך סב-עץ רב שנים, אולי ראית פעם יהודים? לרגע נדמה היה שהעץ נמתח ונותן לרוח לעבור בין העלים. התרכזנו מאד לשמוע מה נאמר באוויר, והיה נדמה שעובר לחש, כאילו מאד ממרחק: כשהייתי צעיר היו כל מיני שמועות על עם מוזר, אבל מאז אני לא זוכר שום דבר. התיישבנו מתחת לעץ, נשענים על הגזע, מנסים לדמיין 500 שנים. את העדרים של הפרות, הכבשים והחזירים. את השיירות של הסוסים והחמורים. את המלחמה ואת הצבאות, את ההרס והחורבן ואת השלווה בימות השלום. כל ההמולה האנושית במשך הזמן, הכל ביחד, המון זבל אורגני ששוכב מתחת לעלים וממלא את האדמה. ובתוך כל זה, התושבים ממשיכים לעבד את הקרקע. האדמה ממשיכה לחיות, זה המפתח לפוריות.
כשמנסים להשוות את זה למה שקיים בארץ – החקלאות היהודית החדשה – מרגישים שיש לנו בור היסטורי, שחסרה לנו תקופה שלמה. כדי להגיע לחומרים מעברנו צריך לחפור 2000 שנה. לחקלאים יש מעט מאד על מה להישען, מעט מאד מסורת. לא פלא שהערך של החקלאות יורד פה במהירות כשהעולם משתנה. אין עוגן היסטורי שיאזן בין קידמה למסורת. מה שיש פה זה רק חזון לעתיד. חזון שמתגלם טוב בחקלאות האורגנית, המכוונת לביסוס השורש מחדש באמצעות הקשר לאדמה ופועלת לשימור הפוריות של הקרקע.
כשאומרים "הקרקע פוריה", מתכוונים – בהקשר יותר כללי – שקיימים תנאים לצמיחה ולהתפתחות. זה בעצם המצב בארץ. התנאים קיימים, אבל זה לא מספיק. כדי שתהיה המשכיות צריך שיהיה רצון ונכונות של אנשים לעסוק בחקלאות. בגלל זה אנחנו אומרים שהעיקר זה העיבוד.