מאז ימי נפוליאון שהביא אותו לארץ עם צבא כובש, לא היה בארץ מישהו כמוהו שידע לתת לכרוב הכבוש את מקומו הראוי. סוג של מזון שאוכלים קודם כל בשביל הבריאות. במשך המסעות ובתנאים קשים, כשלא ניתן להשיג ירקות ואספקה טרייה, הכרוב הכבוש היה כמעט המקור היחיד לויטמינים {C} ואנזימי עיכול/ הייתה לו חשיבות בריאותית שזכתה להכרה על ידי אנשי הצבא. אז היו נושאים אותו בחביות על עגלה כמעט כמו את המלך והמלכה. למרות שכיום אין בעיה להשיג ירקות וכמעט שלא חסר כלום מבחינת תזונה, הכרוב הכבוש עם המגוון התזונתי העשיר של מזון מותסס מתחרה בקלות בכל ירק מבחינת השפעה ונותן ביטחון. אוכל שמשרה יציבות נעימה במערכת העיכול והדם. אפילו בלי להוסיף לזה את כמה שהוא טעים ובייחוד בתקופה שהוא זול ובאיכות מעולה. יש כל הצדקה להקנות לו מקום של קבע על השולחן.
ישנם בוודאי אין סוף מתכונים להכנת כרוב כבוש בצורה ביתית. המתכון שבו אנחנו משתמשים הוא אולי הכי פשוט. מה שעושים פה בידיים בכמות קטנה, היו עושים פעם בכמויות גדולות עם הרגליים. דורכים וסוחטים את הכרוב עם הרגליים. בפעם הבאה אולי, או בהזדמנות.
איך מכינים – מנקים את עלי הכרוב מהשידרה הקשה ופורסים לרצועות צרות ודקיקות. מעבירים לקערה רחבה ומוסיפים חופן זרעי קימל {לא קלויים} וכף מלח ים מלאה לכל ראש כרוב בינוני. מערבבים טיפה עם ידיים נקיות ומתחילים ללוש את הכרוב במרץ בין האצבעות. לוחצים ולשים עד שהשרירים במרפק כואבים והכרוב מתחיל לשחרר את הנוזלים ונראה סחוט. בערך 10 דקות ולא יותר מדי כדי להשאיר קצת אויר ופריכות. אחרי הסחיטה, נפח הכרוב יורד מאד. ראש כרוב בינוני ימלא צנצנת לא גדולה. דוחסים את הכרוב בתוך צנצנת מעוקרת בצפיפות. המיץ יעלה מלמטה ככל שממלאים. לא מוסיפים מים. סוגרים במכסה ומניחים בתוך צלחת לאיסוף הנוזלים שמשתחררים. אחרי ארבעה חמישה ימים זה מוכן, כשהכרוב מחליף צבע ומצהיב מכניסים למקרר ואוכלים משם.