כבר עם תחילת הקשר התגלתה אצל אבו סברי תכונה שריתקה את תשומת ליבנו. הוא היה מתחיל לדבר על משהו, ואחרי כמה משפטים גולש לאיזה סיפור שקשור באותו עניין. השיחה איתו תמיד מתובלת באסוציאציות מתוארות להפליא, כסיפורים מהווי החיים בכפר, בדרך כלל עם המון הומור. אז כל הזמן צוחקים וזו נקודה שנוגעת מאד לעופרה ולי.
אחד הדברים שמחברים בינינו כזוג הוא אהבה לסיפורים. שנינו גדלנו עם קשרים טובים לסבתות ולסבים – קשרים ממש טובים, שיצרו אצלנו כבוד והערכה לאנשים מבוגרים ונכונות להקשיב כשהם מדברים. זו תכונה משותפת לשנינו. בשנות הילדות והנעורים, תמיד היו לנו ידידים וחברים מבוגרים, ושמענו המון סיפורים. אבל זה הולך ופוחת ככל שמתבגרים, כי הסיפורים נהיים מוכרים. מבחינה זו האישיות של אבו סברי עוררה אצלנו משיכה מיידית, שהתחזקה בהדרגה כשהתברר לנו שזה לא רק אבו סברי, כי כמעט כל מי שפגשנו בין המבוגרים בכפר ניחן באותה תכונה. עד שלפעמים נדמה שבכפר הזה מתרחש פסטיבל מספרי סיפורים כל השנה.
האישיות של אבו סברי והמעמד שלו בכפר, יוצרים זרם כמעט בלתי פוסק של מבקרים אצלו בחנות. מה שמתרחש בה זה הרבה יותר מאשר מכירה של צורכי בניין וחקלאות. יותר כמו מועדון חברתי. אנשים עוברים להגיד שלום ולהחליף כמה מילים ואז יושבים לקפה. בתוך זה מתגלמת תרבות עשירה של סיפורים. כל אחד עם שלו. מתברר שהמוניטין של תרבות המזרח, כפי שהוא מתבטא בכותרת, אינו "מצוץ מהאצבע", אלא תכונה אופיינית לתרבות שקיבלה חיזוק משמעותי מן העובדה שאנחנו מאזינים חדשים שעוד לא יודעים מאום על הווי המקום. הרבה סיפורים שהיו קבורים אצל אנשים צפים החוצה בנוכחות שלנו. זה נותן אפשרות להכיר לא רק את מה שהיום, אלא גם את מה שהיה, ובהרבה מקרים ללמוד "מאיפה זה בא". זאת ועוד, לחלק מהדברים יש נגיעה חזקה גם בעניינים שלנו היהודים. זה מוסיף עומק ולעתים אפילו משלים את התמונה.
כל זה עשוי להבהיר מדוע לשני הצדדים יש פה עניין משותף ולהסביר את המשיכה שפועלת בינינו.