במקום אחר סיפרנו על הח'וביזה של סבתא אדית, סבתי הייקית. הפעם פה, נספר על הממולאים של סבתא מאמי, סבתי העיראקית. שעד שהפסיקה לדבר הייתה ממציאה את השפה העברית בכל משפט שאמרה. כפי שניתן להבין, זכיתי להיות נכדה לשתי סבתות בשלניות, משתי תפוצות שונות. כך שהמיזוג הגנטי שהעניקו לי הורי, נמשך עם הסבתות גם למטבח.
סבתא מאמי הייתה אלופה בממולאים. היא נהגה למלא פלפלים, קישואים, חצילים, בצל ולפעמים תפוחי אדמה (שמהם הייתה עושה "סיסות" – קציצות). בשפתה המיוחדת, סבתא מאמי הייתה קוראת להם "מלולאים" ו"שליטתה בשפה" כל כך השפיעה עלינו, שזה נהיה הכינוי המקובל במשפחה. בניגוד גמור לסבתא אדית בזמן שהייתה מבשלת, סבתא מאמי לא הייתה סובלת נוכחות של אף אחד במטבח חוץ ממנה. היו לה מין תנועות מרפקים כאלה לצדדים, שהיו מרחיקות כל מי שהיה מנסה להתקרב, להציץ ולטעום. בשבילנו בני המשפחה, ההתנהגות הזאת יצרה אתגר. היינו נהנים להתגנב מאחוריה כשלא הייתה שמה לב, להציץ בסירים, להריח ולערבב. ובעיקר לטעום במהירות ממה שאפשר.
לצערי, חלק גדול מהידע והמיומנות שלה במטבח היא הצליחה להסתיר ממני. הפנמתי רק חלק קטן ואת היתר לומדת בזיעת אפיי, עם כל מיני מתכונים שתמיד חסר בהם איזה מרכיב מרכזי שצריך לאלתר. כי הטעם שיוצא זה לא הטעם המוכר מהסירים של סבתא מאמי.
המילוי
התערובת "הסימחונית" (צמחונית) הקלאסית של סבתא מאמי הייתה מורכבת מאורז לא מבושל, "בסל" (בצל), רסק עגבניות ו"סנובר" (צנובר). היא הייתה ממלאה את הירקות בתערובת, מניחה בסיר ומוסיפה מים ועוד רסק עגבניות ואז מבשלת, עד שהאורז נימוח.
הבת שלה, אימא שלי לילי, עשתה צעד נוסף ולקחה אותם לתנור. אלא שהיא נוהגת לבשל את האורז קודם ולהכין את התערובת למילוי עם אורז מבושל. בדרך זאת זמן האפייה מאד מתקצר. אחרי ש"המלולאים" מסודרים בכלי אפייה, היא מצפה אותם ברסק עגבניות, מכסה במים ואופה עד שהירקות נימוחים, בערך חצי שעה.
אצלנו בבית, העניין של ממולאים הוא נושא טעון כרימון בשל ואיך שמתחילים לדבר על ממולאים (לפני שמכינים) מתפתח בינינו ויכוח נוקב. הוא אוהב מבושל ואני אוהבת אפוי וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש. מתווכחים ומתנפחים עד שבסוף אנחנו אופים. כי גם כשמבשלים, טוב לדחוף לכמה דקות לתנור בסוף. וחוץ מזה אני צודקת.
בשיא הוויכוח אנחנו נזכרים, שסבתא מאמי הייתה מבשלת, בעוד שאימי וסבתא אדית (לעיתים נדירות, כשהייתה מכינה מחצאי קישואים סירות ממולאות ופורסת עליהן שמיכה מרוטב שמנת) היו אופות. אז כנראה שהוויכוח הזה הוא אצלי עניין מובנה. ואולי בגלל זה אני אוהבת לשחק עם שתי האפשרויות. זה נותן יותר מגוון.