לבית מעץ יש כמה יתרונות לעומת בית מאבן או מברזל וזכוכית, וגם כמה חסרונות.
נניח שבונים את הבית מעץ אורן. לוקחים את העץ מהיער, מקלפים אותו ופורסים אותו לפרוסות. מהפרוסות של הגזע חותכים קורות וקרשים ואז מקציעים ומשייפים ולפעמים גם מחטאים אותם. בקיצור, מעבירים את העץ תהליך שמכשיר אותו לשמש לבנייה. אחרי שהבית עומד, גמור ומוכן, העץ כבר לגמרי חלק מהבית. התכונות של העץ מגולמות בתכונות של המבנה, לפי תוכנית הבנייה. זה לא העץ של היער יותר, אלא העץ של הבית. אבל לא כל עץ הוא אותו הדבר. לאורן יש תכונות מסוימות ביחס למשקל וצפיפות, לאורך חיים, לבידוד ואיטום וכו'. למרות תהליך העיבוד שהעץ עובר, התכונות המקוריות נמשכות ונהיות חלק מהתכונות של המבנה ולא הולכות לאיבוד (לצורך העניין, גם אם נרסק ונטחן את העץ לעיסה, ונוסיף מה שצריך כדי להכין ממנו נייר, זה עדיין יהיה נייר אורן ולא משהו אחר).
עכשיו נשאלת השאלה: האם העץ מתאים למקום שבו הבית נבנה?
אם האורן גדל בסביבת המקום באופן טבעי, אפשר להגיד שלפחות מבחינת האקלים והטבע יש התאמה, וזה אחד העקרונות הבסיסיים בבניה. קל להניח, שבתנאי אקלים וסביבה דומים לתנאים שבהם העץ גדל, התכונות המקוריות שלו יבואו לידי ביטוי במלואן. אבל בכל סביבה אחרת זה משאיר אותנו עם השאלה.
איך זה מתקשר לאוכל?
הבית מסמל את הגוף, והעץ הוא סמל של הצומח – מקור המזון הראשוני (בעלי חיים אוכלים עשב), ממנו מגיע האוכל שלנו כבני אדם. גם כשאנחנו אוכלים מהחי (מזון משני), הצומח זה המקור. לכל אחד ממיני הצמחים שמשמשים למאכל יש תכונות מסוימות, שנותנות ביטוי לתנאי האקלים והסביבה בבית הגידול של הצמח ולתהליך הממושך של הסתגלות והישרדות בטבע. זה נכון באותה מידה גם ביחס לבעלי החיים שאנחנו אוכלים. התכונות המיוחדות אינן הולכות לאיבוד בתהליך העיכול. החומר ממשיך לשאת בתכונות של הצמח תוך כדי שהוא מתגלם בגוף אחר. לגוף שלנו הרי יש מערכת תבונית עצומה, שמטפלת בבניין הגוף ובתחזוקה השוטפת; מערכת שיודעת להוציא מהאוכל את מה שהיא צריכה ולהסיע אותו בדיוק למקום הנכון. היא גם יודעת לזהות מאיפה כל דבר בא (הפרשה מדויקת של מיצי עיכול בריכוז הנכון) ואיך לעשות בו שימוש. השאלה היא, באיזו השקעה של אנרגיה והאם זה שווה את המאמץ? זאת הסיבה לכך שההתאמה בין העץ של הבית לסביבה היא עקרון חשוב בבנייה. זאת גם הסיבה שהבחירה במזונות מקומיים, הגדלים בסביבת המגורים או לפחות באותו אזור אקלים, היא עיקרון חשוב באכילה.
אז מה החידוש?
נהוג להעריך את התכולה התזונתית של האוכל על פי חלוקה למרכיבים הנקראים "אבות המזון": פחמימות, חלבונים, שומנים וכו'. החלוקה הזאת אינה מעניקה ערך למקור ואינה מכירה בטבע של השלם. למשל, אין היא מוצאת הבדל בין פחמימות המגיעות מתפוח עץ, מחיטה או מצנון; ואין היא שואלת מאיזו יבשת מגיע החלבון. לפי "הגישה הקלורית", המקובלת כבר שנים רבות בקרב תזונאים ואנשי מדע הרפואה, זה כמעט היינו הך מבחינת ההשפעה. סוכר זה סוכר וחלבון זה חלבון. לא משנה אם זה שעועית או בקר, ארגנטינה או מצרים. מה שחשוב זה במה יש יותר, ואם זה מותר או אסור.
ביטוי למה שתואר פה, ניתן לראות בסיפור של א. ב., חקלאי ותיק מפתח תקווה, שהקים וניהל במשך שנים את החווה האורגנית במכמורת, שם היכרנו. הוא בן אדם עם המון זיכרונות וסיפורים. באחת השיחות חפרנו ממנו גם את הסיפור על הבריאות. באמצע שנות השישים לחייו אובחן כחולה סוכרת ומיד הוצמד למזרק של אינסולין, אבל הוא סירב לדחוף לעצמו זריקות אינסולין. במקום זה החל לאכול ולבדוק כל דבר בנפרד (עם המכשיר לבדיקת סוכר), כדי ללמוד איך כל מזון מתעכל ומשפיע עליו באופן אישי.
בן אדם סבלני, הוא פשוט עבר דבר אחרי דבר וגילה שלא כל המזונות מתעכלים אצלו באותה צורה ושישנם דברים, האסורים לפי התזונה המומלצת לחולי סכרת, שהוא דווקא יכול לאכול; למשל: כל סוגי הירקות וחלק מהפירות. באותו אופן, חלק מהדברים המותרים התבררו כאסורים בשבילו מבחינת השפעתם על רמת הסוכר. הבדיקות הראו, שהבעיה של פירוק הסוכר מופיעה אצלו בצורה מובהקת יותר עם מזונות שעברו תהליך של עיבוד, בעיקר מוצרי תעשייה. על פי ממצאיו לאורך תקופה של כמה שנים, הוא הרכיב לעצמו בהדרגה תפריט תזונתי ולמד ממה להיזהר כשהוא לא נמצא בסביבה ביתית. בעקבות התהליך האישי שעשה, השתפר מאד מצבו הבריאותי. הוא המשיך לעבוד בחקלאות ולנהל את החווה כמעט עד גיל שמונים. כיום בן 83, חי כבר כ – 15 שנה עם סוכרת, בלי טיפול תרופתי.
הסיפור הזה הוא אומנם מקרה אחד, שאולי אינו מעיד על הכלל, אבל הוא לפחות מצביע על כך שלא הכל ברור וידוע, ושלמרות מה שמקובל, ייתכן שיש עוד דרכים להסתכל על הדברים.
לפי הגישה המקרוביוטית, ייתכן שפחמימות שמקורן בירק שורש ישאפו כלפי מטה ופנימה מעצם הווייתם בטבע, ויצרו השפעה בכיוון זה גם בגוף האדם. ייתכן ששומנים שמקורם באגוז שגדל על העץ, ישאפו לכיוון מעלה ולקצוות, עם נטייה ברורה לנוע לכיוון הראש, ומעצם הווייתם בטבע יצרו השפעה על המח. לא מדובר רק על ההשפעה של התכולה התזונתית, אלא גם על התכונה שנוצרת, ההשפעה על התנועה בצינורות ובאיברי הגוף: ממריצה או מרגיעה, מקרקעת או מרימה, פותחת או סוגרת, מחממת או מקררת, מכווצת או משחררת, וכו וכו'. נכון שיש לנו את האנרגיה שלנו, את התכונה הטבעית שלנו, אבל גם הדברים באים עם אנרגיה משלהם בהתאם לטבעם. האוכל בא עם אנרגיה, הרי למה אנחנו אוכלים, לא בשביל לקבל אנרגיה? אנרגיה היא לא רק הפחמימות והחלבונים וכו', היא גם הטבע של השלם.
החלוקה של "אבות המזון" אומנם נותנת לנו מושג על הערך התזונתי של המרכיבים, אך היא אינה מביאה בחשבון את התכונות של השלם, את הטבע המיוחד של כל מזון. היא אינה מספקת תמונה שלמה ביחס להשפעה המושגת. את זה אנחנו מנסים קצת לתקן.