חודשים, חודשים זה לוקח. כל הקיץ אני על השיח עד ש"נשבר לי הצבע". רק אז אני נכנסת לתמונה. רק אז רואים אותי, רק אז מתייחסים אלי בכלל החקלאים. כל הקיץ אני על השיח, מבשילה ומתמלאת במיץ מתוק ועסיסי. שבועות ארוכים עד שיוצא הפרח, ואז עד הקטיף. סובלת כל היום בשמש הלוהטת והזמן לא עובר. מייחלת ללילה קריר, לאור ירח רך ונעים. ומה אתם עושים? קוראים לקיץ "עונת המלפפונים". בושו לכם נבערים.
המלפפון רק נזרע, תוך דקה מוציא פרח ועושה פירות. בתוך שלושה שבועות – חודש הוא כבר אצלכם בבטן.
ככה זה אה! אני פה בוערת והמלפפון קוטף את ההצגה? זו חוצפה! הרי העונה שלו מצחיקה ("עונה שלא עונה" אנו קוראות לזה). גם כן עונה, באמצע הקיץ נגמרת ואתם קוראים לזה "עונת המלפפונים"? זה בושה! עוד מעט יבקש שנגיד לו תודה. להזכיר שאין בו כמעט כלום במלפפון הזה? להזכיר איפה האוצר של הויטמינים והמינרלים נמצא? אז יש לו הקראנץ', אז מה? זו לא סיבה לשים אותי בפינה, אחרי כל מה שאני עושה כדי לשבור צבע, במאמצים כבירים לאורך תקופה! אז מה, אז מה אם אני קצת משפריצה?
נקמה מתוקה והצעה בצידה
אותי אפשר לקטוף בשלה, להכניס לסיר ולבשל עד שיוצא לי המיץ עם כל הטוב של הקיץ, ואז (פה בא "השוס העגבני") אפשר להכניס למיכל אחסון ולשמור בוואקום או במקפיא לכל החורף הקר, לזמן שבו לאחיות מהחממה אין כמעט שום טעם, ולמלפפון (עם כל השארם והקראנץ') אין אפילו טיפה.
(שטויות) "במיץ עגבניות" צריך להיות מעכשיו השם של העונה. זה לא נשמע הרבה יותר מתאים? לפחות פה בנהריה.