בית הבד בכפר הדרוזי ג'ת הוא מקום מוכר, עם וותק ומוניטין רב שנים. מכירים אותו בעיקר תושבי הכפרים הדרוזים באזור, אבל גם בין תושבי היישובים היהודים באזור, אנשים שיודעים להעריך שמן זית באיכות מקורית, מגיעים לשם. משום מה עד עתה, בכל השנים שאנחנו עוזרים במסיק, לא הגענו לבקר בו אפילו פעם אחת. הסיבה תתברר בהמשך.
מבין שני בתי הבד שפעלו בכפר פקיעין, במשך השנים בחר אבו סברי לסחוט את הזיתים בבית בד שנמצא בבעלות קרובי משפחה. בשנה שעברה בית הבד הזה נסגר בשל סכסוך בין השותפים ואבו סברי קיבל החלטה לצאת מהכפר ולסחוט את השמן בבית בד שנמצא בכפר כיסרא הסמוך. הביקור שם השאיר טעם רע – לא בשמן, כי הוא צף על הכל, אבל תנאי הניקיון וההיגיינה היו מתחת למה שהעין יכולה לשאת. התחלנו לתור באופן עצמאי אחרי בית בד חלופי ואף בדקנו כמה אפשרויות לקראת המסיק השנה, בבתי בד בבעלות יהודית. חוות הדעת השלילית שהשמענו והלחץ הפסיכולוגי שנוצר סביב הנושא הניעו את אבו סברי לבדוק אפשרויות אחרות בעצמו ובעקבות כך נפלה הבחירה בבית הבד בג'ת.
אחרי הפעם הראשונה שסחטנו את הזיתים שם (בשבוע שעבר) המטרנו על אבו סברי ים של שאלות, שאת עיקרן אפשר לסכם באחת – איך לא הגענו הנה קודם?
הבדלי שיטה
בתי הבד המודרניים (כמו למשל בפקיעין ובכיסרא) משתמשים במכונת ריסוק חשמלית, שיוצרת את העיסה, ובמכונה נוספת שמפרידה את הנוזלים מהמוצקים לפני שהנוזלים עוברים לצנטריפוגה להפרדה של השמן. במכונת הריסוק העיסה מתחממת. החום הא מרכיב חשוב בתהליך שכן הוא משפיע על הצמיגות של העיסה בזמן שהיא עוברת במכונת ההפרדה. בימים קרים צריך להעלות את החום כדי שהעיסה תזוז בקלות בצינורות. גם אם זה לא בטמפרטורה גבוהה, החימום פוגע באיכות השמן.
השיטה המסורתית לעומת זאת, פועלת על עיקרון של מעיכה ולחיצה: אבני ריחיים טוחנות את הזיתים לעיסה ומכבש מפריד את הנוזלים מהמוצקים באמצעות לחץ. זה מה שנקרא "כבישה". המושג "כבישה קרה" נובע מהשיטה הזו, שכן לא נעשית פעולה של חימום בעת הסחיטה.
את ההבדל בין שתי השיטות אפשר לשמוע כבר בכניסה לבית הבד. יש שקט והמקום פועל בשלווה. אבני הריחיים הענקיות כמעט שאינן משמיעות קול והמכבש כאילו אילם. המקום נקי באופן יוצא דופן ורואים את העובדים שומרים על הניקיון במשך העבודה. בעיקר את בעלת הבית הישישה שלא חוסכת מאמץ וכל הזמן מנגבת את הרצפה. זה עסק משפחתי מלמטה למעלה, אז ההרגשה אחרת לגמרי. הציוד אינו חדש. האבנים הגדולות עשויות שיש, במשקל טונה וחצי כל אחת. בנות 60 שנה ונראות חדשות לגמרי. שלוש מכונות הלחץ בנות מעל 20 שנה. הציוד מתחדש עם השנים, אבל השיטה נשארת דומה. הריח שממלא את החלל הסגור פשוט מערפל. לא יודעים אם זה ריח או טעם, מרוב שזה נכנס בכל החורים. והשמן זה "התקפת לב". התמוגגות ספונטנית מאושר. איזה הבדל עצום לעומת שנה שעברה. וזה לא שהשמן בשנה שעברה היה רע, בכלל לא, אבל פה ההרגשה הרבה יותר טובה.
אחרי הפעם השנייה שסחטנו שם שמן, הכל ברור מבחינת האיכות של השמן, מבחינת הדוגמא של אנשי הצוות והתחושה במקום. השיטה המסורתית עושה שמן יותר טוב. אין מה להשוות. גם אם ננסה, למשל עם מקום שמרגישים בו מצוין כמו בית הבד במושב היוגב, אין מה להשוות את האיכות של השמן. רק שאלה אחת נשארה לא פתורה. איך מקום כזה מצליח להתקיים?
נסביר איפה הבעיה. היתרון הגדול של הציוד המודרני זה מהירות העבודה. זה יתרון עצום. בשנה שעברה בכיסרא, סחטנו בשתי הזדמנויות נפרדות, טונה וחצי זיתים בשעתיים. בית הבד הגדול במושב היוגב (הנ"ל) סוחט 14 טון זיתים בשעה. בפעם הראשונה בג'ת הגענו עם 1000 ק"ג וחיכינו לשמן 4 שעות, ובפעם השנייה הבאנו פחות וחיכינו אפילו יותר. זאת לא המתנה בתור, זה פשוט תהליך שלוקח המון זמן. 4 שעות זה חצי יום עבודה וזה עשוי אפילו לקחת יותר.
ההמתנה הארוכה זאת לא רק בעיה של מגדלי הזיתים.
אחד ההסכמים הבלתי כתובים בזיתים, מנהג עתיק ימים הוא, שבית הבד גובה עבור שירותיו 10% מהשמן, בכסף (אצל היהודים) או בנוזל (בכפרי המיעוטים). אז אם בית בד שעובד בתפוקה נמוכה עדיין גובה 10%, עמלת השירות יוצאת הרבה יותר נמוכה, לעומת בית בד מהיר. איך אם כך בית בד שעובד בשיטה מסורתית מצליח להצדיק את קיומו מבחינה כלכלית?
אבו סברי הוא לא בן אדם שאין לו מה לעשות. הוא לא רגיל לחכות. תכף אחרי הפעם הזאת הוא התחיל להשמיע שוב קולות של כיסרא. בכוח גררנו אותו שוב לג'ת.
בינתיים התברר שזמן ההמתנה הממושך יוצר הזדמנות למפגשים חברתיים אקראיים בין אלה שבאים ומחכים ביחד, רובם המכריע דרוזים מהכפרים הסמוכים, ואפילו מהכפרים הרחוקים (פקיעין, חורפיש, וכו'). אבו סברי הוא דמות מוכרת בכפרים והוא תמיד מרגיש נח בין אנשים, אז הוא השתעשע עם החברים ואנחנו התחלנו להפנות שאלות לנוכחים. למשל, למה אתם באים לפה ממרחק? כולם אמרו בגלל שהשמן יותר טוב. כשיש זמן, מעדיפים לבוא לפה, וכשאין – קופצים לבית בד קרוב ומהיר, הם אומרים.
כשהעלינו את השאלה הכלכלית בפני בעל הבית הוא ניסה תחילה להתחמק, אבל כשאבו סברי שאל, כבר לא הייתה לו ברירה. הוא הסביר בכובד ראש, שהוא ממשיך להפעיל את בית הבד המסורתי בגלל שהאנשים מבקשים. אנשים רוצים שימשיך בשיטה הישנה כי השמן יותר טוב, והוא עושה את זה בשבילם כשירות וכדי לשמור על המסורת של המשפחה. חוץ מזה, אין לו כסף לקנות בית בד מודרני עם ציוד חדש. אז בינתיים הישן ממשיך לעבוד. ותמיד יש לו עבודה בעונה, כי באים אליו אנשים ממש מרחוק. גם אנחנו נגיע לשם שוב. גם השנה וגם בשנים הבאות.
מזווית אישית
ההופעה שלנו במקום חדש – בדרך כלל היהודי(ם) היחיד(ים) – תמיד מעוררת תחילה גל של חשדנות. בייחוד עם המצלמה והתמונות.
אחרי שעוררתי את גל החשדנות הראשון, ניגשתי לפינת ההמתנה ליד הקפה, התיישבתי על הכיסא וחיכיתי להזדמנות. לא ידעתי הזדמנות למה? בשלב מסוים, בעל הבית הישיש התעייף מהעבודה, בא והתיישב בפינת ההמתנה, כיסא אחד לידי. ראה אותו אבו סברי יושב, ומיד בא והתיישב לידו, ואחריו התיישבו עוד שניים שהיו באותו זמן גם הם בהמתנה. התחילו להעביר דאחקות ולגלגל ביניהם שיחה קלה.
תוך כדי השיחה אני קולט את בעל הבית מצביע עלי בתנועת ראש ושואל את אבו סברי בערבית: מה עם זה, הוא שווה משהו בזיתים? אבו סברי התפשט לו החיוך מחוץ לשפם. זה? הוא שאל והצביע עלי, אתה לא יודע מה שאתה מדבר. "הדא מַאכִּינה יהודייה לזייתון", הוא אמר לו. עובד יותר טוב ממני וממך. שים לו זיתים באוויר והוא יטפס אליהם ויגיע. האיש הזה כמו ציפור, אין לו משקל על העץ והוא לא נופל. השומעים מסביבו הגיבו לדבריו במבטים של התפעלות. אני לימדתי אותו, קפץ אבו סברי וניסה למשוך אליו את תשומת הלב. הרבה בזכותו, מאותו רגע היחס אלי השתנה.