עם כוונה מוגדרת למצוא דרך אל תוך המטבח הערבי הביתי ועם המון סקרנות, התחלנו לגשש אחר הזדמנות.
זה לא שהייתה אז בעיה להכיר את המטבח הערבי, לפחות באופן ראשוני. המסעדות הערביות מאד פופולריות והאוכל שמוגש בהן בדרך כלל משקף את "הקצפת" של המטבח האתני. קיימים גם אין ספור ספרי בישול של אוכל לבנוני, מצרי, תורכי וכו' שמייצגים את ההשפעות העיקריות ואפילו כמה ספרים של בשלנים ערבים ישראלים. לפחות מבחינת רקע הרגשנו די מוכנים אבל רצינו יותר. בכינון ישיר לקו המקרוביוטי שעובר, רצינו ללמוד על האוכל המקומי מתוך ההוויי שבו הוא נוצר, כחלק מהתרבות ואורח החיים.
זה היה בשנים של תחילת המילניום, כשפחות או יותר באותו זמן, פיתחנו קשר ראשוני עם שלושה בני מיעוטים. נוצרי מוסלמי ודרוזי.
הראשון, בחור נוצרי בשם רמון, מהכפר חורפיש, בראשית שנות העשרים לחייו, מלצר במסעדת "אבו רמי". מסעדה מזרחית עממית וותיקה בבעלות נוצרית, שפועלת במתחם תחנת הרכבת בנהריה. היינו קופצים לשם מדי כמה שבועות לנגב חומוס ולאט לאט התפתחה בינינו ידידות.
אחת התופעות האופייניות למסעדות ערביות היא העובדה שכל העובדים הם גברים. נוכחות של אישה במטבח מסחרי או מסעדה הנו דבר יוצא דופן. רק בשנים האחרונות זה מתחיל טיפה להשתנות. עניין זה היווה סוג של מכשול, שכן הייתה לנו תחושה שהידע המסורתי שחיפשנו, נמצא בידיה של האישה ואינו מיוצג באוכל הגברי שמוגש במסעדה. לכן, כשרמון הזמין אותנו לחתונה שלו, ניצתה בנו תקווה.
החתונה הייתה בעצם שני אירועים נפרדים. הראשון, טקס הנישואין בכנסיה בכפר מגוריו והשני מסיבה, בגן אירועים ליד הכפר מכר. מכיוון שלא היה לנו מושג במה מדובר, נסענו ביום ראשון המיועד לכנסיה בכפר אבל למראה התהלוכה הססגונית והשמחה שיצאה מהכנסייה לכיוון בית החתן, תקפה אותנו מבוכה. הרגשנו לא במקום וכמו שתי ארנבות עשינו אחורה פנה ונמלטנו. צריך להודות על הבושה.
באותו ערב לקראת המסיבה, אזרנו שוב אומץ והגענו לגן האירועים בתקווה ללמוד משהו על אוכל ערבי במסיבה. היו שם קרוב לאלף מוזמנים ואנחנו, היהודים היחידים. החזקנו ידיים בכל הכח. המארחים קיבלו את פנינו עם המון חן וכבוד והוליכו אותנו למקום מושבנו, על שולחן משפחת החתן, הערוך לאורך 50 מטרים. עם כל ההתרגשות והמבוכה בתוך הנוכחות הזרה, זה לא היה מאמץ לרכז את כל העניין באוכל שעל השולחן. התאכזבנו לראות שהכל מסחרי ומוכר. כמעט כמו אצלנו. בנימוס עילאי קיבלנו את המנה העיקרית והשארנו אותה שלמה על השולחן. הצלחנו להחזיק מעמד עד לשלב הריקודים. רק אז אפשר היה לראות ולשמוע שזה לא אירוע של יהודים. למרות הקצב המעולה והמוסיקה האוחזת, לא נתפסנו אל שורות הרוקדים, כי לא הכרנו את הצעדים, רק את אלה שהובילו למכונית בחניה.
אחרי החתונה, רמון יצא ללמוד בירושלים והקשר איתו הלך ודעך. מספר חודשים לאחר מכן, אביו הפסיד את המסעדה במשחק קלפים ובעקבות זאת לקה בהתקף לב והלך לעולמו. הבעלות על המסעדה התחלפה ומאז לא ביקרנו בה שוב.
באותה תקופה, לקחתי עבודה צדדית כנהג חלוקה אצל האחים שטמפר. קרובי משפחה ויצרני הנבטים ועשב החיטה המיתולוגיים. יומיים בשבוע, הייתי עובר בחנויות טבע באזור המרכז והצפון ומחלק סחורה. במקביל להכרות המעמיקה עם השוק האורגני המסחרי, שהתאפשרה בזכות העבודה, ההכרות עם האחים שטמפר יצרה עבורנו שתי הזדמנויות להכרות עם המגזר הערבי באזור. הזדמנות גם להוקיר להם תודה.
הכרות אחת, נוצרה עם בחור דתי בן 40, בשם חאלד, מהכפר המוסלמי שיח דנון {לא רחוק מצומת כברי}. הוא הוסמך על ידי המועצה המקומית לפקד על מבצע רכישה ונטיעה של עצי תמר ברחובות הכפר. חיפש באותה עת אדם עם ידע שיוכל לקשר בינו לבין המגדלים, לסייע בבחירה וברכישה של השתילים ולהדריך אותו בנוגע לטיפול בהם אחרי הנטיעה. ארקה שטמפר הפנה אותי אליו וההכרות עם ענף התמרים מהשנים בקיבוץ סייעה לי לקבל את המינוי. זו הייתה הזדמנות לנסות למצוא דרך לתוך התרבות ולאוכל כמובן.
לכפר שיח דנון יש היסטוריה של 700 שנה וכשזה נודע לנו הציפיות ביחס למטבח ולאוכל הטיפוסי גבהו. באחד המפגשים, על המרפסת בבית הוריו, סיפר לי אביו שהוא היה זה שבנה בשנות השישים את הבית שבו אנחנו גרים והגיש לי תה נענע מתוק. האב היה אדם חביב וקל לשון, פחות דתי וחמור סבר מבנו שדאג להחזיק אותי רחוק. אפילו לא הגענו לשלב שבו אני מכיר לו את עופרי, שבו בדרך כלל הסכרים נפרצים. לא הגענו לשלב שבו הוא מכניס אותי אליו לסלון בבית.
במהלך שלושת החודשים שחלפו עד שהנטיעה הסתיימה ושלושה חודשים אחר כך, שבהם ליוויתי אותו בתהליך הטיפול והקליטה של השתילים, לא הצלחתי לחצות את מחסום החשדנות. הרבה מזה באשמתי וקשור לסגנון האכילה שלנו. לכך שבהזדמנויות שונות במהלך התקופה לא השכלתי לוותר ולאכול יחד איתו ועם אנשיו את האוכל שהם אוכלים. בגלל העקרונות התזונתיים והנוקשות המנטלית שלי באותה תקופה, הפגנתי מה שנתפס כחוסר כבוד וכסוג של התנשאות. הרגשתי את זה רק בדיעבד, כי האוכל שהוגש לי היה ברובו מתועש וברמה ירודה. נרתעתי מזה, עוד לא הייתי מוכן לעשות את המחווה ולבוא לקראתו. סביב זה נבנה כלפי מתח ונוצרה דחייה. זה נשאר ברמה של הקשר העסקי, לא מעבר לזה.
הגם שיצאתי בתחושה של אכזבה מהקשר הזה, הניסיון שנצבר עזר מאד לקשר הבא.
ההכרות השנייה הייתה עם אבו סברי.
יום אחד, תוך כדי העמסה של ארגזי עשב חיטה על המשאית, זיהיתי במחסן אצל שטמפר קבוצה של מיכלים צהובים. ארקה סיפר לי שאלה מיכלים של שמן הזית שהוא קונה מהחבר הדרוזי שלו בפקיעין. החושים שלי נדרכו מיד, כי שמן זית זה אחד הדברים שהכי רצינו לדעת איך משיגים. חיפשנו שמן מקורי ומקור בטוח לשמן כל השנה, משום שהוא מרכיב מאד מרכזי בבישול שלנו. טעמתי את השמן ומיד קניתי מיכל. כעבור 3 חודשים, כששוב היינו צריכים שמן, קיבלתי מארקה את המספר והתקשרתי לאבו סברי. הוא צחק עלי מהרגע הראשון והזמין אותי אליו לחנות בפקיעין.
מאז שאבא שלי לקח אותי לסיור מקדים בכפר, לקראת ביקור שארגן לצוות המורים מביה"ס היסודי שניהל אז (אמצע שנות ה – 70), נותרה לי פינה חמה בלב לפקיעין. ישבנו אז לארוחת צהריים בביתו של מנהל ביה"ס המקומי. אכלנו עלי גפן ממולאות באורז וקבבים קטנים מתובלים והטעם שלהם נשאר חרוט למרות כל הזמן שעבר. בדרך מנהריה לכפר, הזיכרונות התחילו לצוף והדמיון שלי חגג מציפיה ומהתרגשות. הייתי אז עם שיער ארוך קשור מאחור, רזה באופן לא שיגרתי כשנכנסתי לחנות.
אבו סברי תקע בי מבט משתהה, כאילו מנסה לאבחן את התופעה ותכף התחיל להתפשט לו חיוך, שאפילו הצליח לצאת מחוץ לשפם העצום שכיסה לו הפנים. "דרוזי מהסרטים" לעצמי חשבתי, כשראיתי אותו לראשונה. איש בגובה ממוצע, רחב ומוצק עם בטן שמציצה מתחת לחולצה. לחץ את ידי בעצמה וגרר אותי כמו שגוררים ילד, למטבח בחלק האחורי של החנות. עמד שם מקרר ישן שכבר לא עובד. הוא שלף ממנו פיתה דרוזית רחבה, קיפל אותה לשניים ושפך עליה שמן זית. משקית ניילון באיזה מגירה הוא הוציא חופן עלי אזוב, פיזר מעל ואז קיפל את הפיתה ללאפה רב שכבתית, דחף לי אותה לפה ואמר בטון שאינו משתמע לשתי פנים, "קודם כל תאכל". באמת נהייתי רעב באותו רגע ותוך כדי לעיסה מאומצת של הפיתה העבה {כמו לעבוד במחצבה בימים של ראשית ההתיישבות} התחלתי להסתכל מסביב ולראות איפה אני נמצא. לאט לאט, תוך כדי התבוננות, בזמן שאבו סברי השחיז שרשרת של משור עבור לקוח שנכנס לחנות, החלה להתנחל בליבי תחושה שמצאתי משהו אמיתי. שגיליתי קצה חוט בדיוק כמו שחיפשנו ועם התחושה הזו חזרתי לעופרי.
במשך יותר משנה, בעת ששמן הזית שלו כובש אצלנו את המטבח, עליתי אליו לפקיעין כל כמה שבועות, שותה קפה, משוחח איתו ומבלה בשיחות עם אנשים מהכפר שכל הזמן מתקבצים אצלו בחנות, בעיקר בהאזנה. עד שיום אחד באתי אליו עם עופרי. מאז זה רק "תגיע עם השמנה!!!"